משנת ארץ ישראל על משנה עוקצין ג׳:ח׳

8 בכתב היד זו משנה ז, והיא מופיעה לפני הקודמת.

9 דגים מאמתי מקבלין טומאה – עד עתה הייתה השאלה מתי צמח מסוים מתחיל להיות מזון, או האם הוא נחשב מזון. כאן השאלה היא בכלל מתי גמר המלאכה של דגים. גמר המלאכה הוא הזמן שבו המוצר מתחיל לקבל טומאה, ובלשון המשנה הראשונה זה המועד שבו המוצר מוכשר לקבל טומאה. אבל הסגנון של משנתנו שונה, וכל השאלה של מעמד הדגים נראית מנותקת מנושא המשנה. אך היא מחוברת לענייננו דרך המקבילות שהובאו: אגב הדיון במה שאינו מזון כי אינו ולד הארץ עלתה גם שאלת הדגים; הדגים הם מזון, אך אינם ולד הארץ ומכאן ייחודם. אגב הנושא הכללי, שכלל לא הגיע לדיון במשנתנו, מובאת במשנה שאלת גמר המלאכה ותחילת הטומאה בדגים. אבל במקבילה העוסקת בגמר מלאכה בפרות במסכת מעשר שני שהובאה לעיל אגב המשניות הקודמות לא נדונו דגים. גמר מלאכה תחילת טומאה בדגים לא נדון במסכתות מסדר זרעים מעשר, מעשר שני, תרומה או שביעית, מן הסתם כיוון שאין מפרישים מהם מעשר, אבל לכאורה היה מקום לדון בשאלה ממתי אסור לקנות דגים בכסף מעשר שני. כלומר מקור הדיון כאן הוא במשניות קדומות שעסקו במעשר שני האם מותר לקנות דגים בירושלים, שכן בכספי מעשר שני מותר לקנות רק מזון. ברם את השאלה מתי גמר מלאכה בדגים בוודאי אין לשאול בירושלים, הרי לירושלים הגיעו רק דגים שכבר הוכנו למאכל, ושומרו. אם כן משנתנו אינה עוסקת בירושלים וסגנונה הוא כמו במסכת טהרות גמר מלאכה, וייתכן שהמשנה באה במקורה מלקט שעסק בשאלות של טהרה.

10 בית שמי אומרים משיצודו – הם כבר מקבלים טומאה כי מלאכת הציד נגמרה, ובית הלל אומרים משימותו – הדגים הניצודים מפרפרים ברשת או בסל זמן מה ומתים רק לאחר זמן ניכר. לעתים מוכרים את הדג בברֵכה או בכלי מים, כדי שיגיע לשולחן טרי. בנוהגי הסעודה היווניים מקובל היה להגיש דג חי בתוך מי שחייה, כדי להבליט את טריותו של הדג ואת טריות הבישול, ולאפשר לכל סועד לבחור את הדג האהוב עליו, ובעיקר להרבות המולה ושמחה בסעודה. רבי עקיבה אומר אם יכולין לחיות – אזי אין זה גמר מלאכה. אין צורך שהדגים ימותו, אך אם הם במצב בריאותי הקרוב למוות די בכך להגדירם כמזון.

11 שאלה זו של גמר מלאכה בדגים קשורה לשאלה האם הדגים מוכשרים לקבל טומאה, ומתי. כל זמן שהם בים טרם ניצודו, אך לאחר שניצודו ממתי המים הנוגעים בהם מכשירים אותם לקבל טומאה. בפירושנו למכשירין פ"ה מ"ז ראינו כי אכן המשנה שם מניחה שהציד הוא גמר מלאכה, כדעת בית שמאי כאן, ובכך המשנה שם מצטרפת למשניות שנסתמו כבית שמאי. יתר על כן, במשנה להלן שם פ"ו מ"ג מתבהר שאכן כך הוא, והיה קיים מעין טקס של ניעור הרשת לבטא שיתר המים אינם לרצונו. גם טקס זה הוא כבית שמאי. בבבלי מתנהל דיון בנושא ומובאת משנתנו כמשנה או כברייתא, אבל מובאת גם ברייתא דומה מדור אושא: "דתניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי יוסי הגלילי: מטמא טומאת אוכלים, וצריך הכשר , וחכמים אומרים: אינו מטמא טומאת אוכלין מפני שהוא חי, וכל שהוא חי אינו מטמא טומאת אוכלין. ואזדא רבי יוחנן לטעמיה, דאמר רבי יוחנן: רבי יוסי הגלילי ובית שמאי אמרו דבר אחד; רבי יוסי הגלילי – הא דאמרן, בית שמאי – דתנן..." כאן מובאת משנתנו חולין עה ע"א. אם כן רבי יוסי הגלילי סתם דבריו כבית שמאי, כמו משנת מכשירין. הברייתא של דברי רבי יוסי הגלילי מתאימה בסגנונה לפרקנו ונוקטת במינוח של הפרק "וצריך הכשר", ואילו במשנתנו אין המינוח המיוחד של הפרק מופיע. אגב, לא ברור מדוע דג שהוא מקבל טומאה צריך הכשר, ואולי הכוונה לדג טרף, או שרבי יוסי הגלילי נוקט עמדת ביניים, טמא כאוכל אך צריך הכשר, כלומר המתה וחיתוך.

12 יחור שלתאנה שנפשח – נשבר, ומעורה בקליפה – וטרם נחתך עד הסוף, רבי יהודה מטהר – הוא עדיין מחובר לקרקע ולכן אינו מקבל טומאה, וחכמים אומרים אם יכולין לחיות – אם יכול להתחיות הוא מחובר לקרקע, ואם אינו יכול להתחיות אין הוא מחובר לקרקע. המשפט קטוע שלא כדרכה של משנה. המשפט מופיע בלשונו בתוספתא כהסבר ל"אבר מן החי" שעליו נאמר במשנה במסכת כלים פ"א מ"ה שאם בכוחו "להעלות ארוכה" אינו מטמא: "וכמה היא כדי להעלות ארוכה? רואין אותו כאלו ייחור של תאנה שנפשח ומעורה בקליפה קטנה, אם יכול לחיות הימנה טמא ואם לאו טהור" תוס', כלים בבא קמא פ"א הי"ג, עמ' 570. אצלנו הכלל מובא אגב הדגים שגם הם מובאים כגלישה מנושא המשנה. יש להניח, אפוא, שלשון התוספתא הייתה המקור למשנתנו. ההלכה עצמה מופיעה לעניין אחר גם במשנת ערלה פ"א מ"ג.

13 תבואה שנעקרה ומעורה אפילו כשורש קטן טהורה – כמו עץ התאנה. שתי ההלכות נוגעות לשאלה ממתי הם מקבלים טומאה, כלומר ממתי הם אוכל. עדיין נדרש הכשר טומאה, ולא בכך עסקה משנתנו. מכל מקום אין כאן עניין למחשבה או להכשר. הקושי הוא שתבואה שנעקרה עדיין מחייבת הכנה לאוכל. יש לקלוף את הגרעין זו פעולת הדיש ולטחון אותו. גמר מלאכה בתבואה הוא: "התבואה משימרח, ואם אינו ממרח עד שיעמיד ערימה" משנה, מעשרות פ"א מ"ו. גם התאנה כשהיא על ענף שבור לחלוטין טרם מקבלת טומאה, גמר המלאכה שלה הוא משהתאנים יבחילו שם מ"ב. שאלות אלו אינן מעסיקות את המשנה. משנתנו עוסקת רק בפן אחד, והוא החיבור לקרקע וההנחה הבלתי כתובה היא שהמחובר לקרקע טהור. גם משנת מעשרות אינה עוסקת אלא בגמר הבשלה. תאנה שביחלה על העץ עדיין טהורה, היא טרם נקטפה וטרם הורטבה, אבל המשנה שם עוסקת רק בשלב ההבשלה. הווה אומר שנדרשים שלושה מרכיבים: בישול, קטיף וגמר מלאכה והרטבה. ההבחלה גמר ההבשלה מתבצעת לעתים על העץ בשלב הטהרה, או לאחר הקטיף. משנת מכשירין מתמקדת בהרטבה ועוסקת באוכל יבש או מורטב, לאחר ששני התנאים האחרים התמלאו; משנתנו עוסקת רק בקטיף, מה נחשב מחובר ומה לא, ומשנת מעשרות בסדרי גמר מלאכה בלבד. אף משנה אינה מציגה את כל הכללים.